להתייעצות או קביעת פגישה אנא מלאו פרטיכם ואחזור אליכם בהקדם

סיפור הלידה של רננה

סיפור הלידה של רננה כפי שהאמא עינת פרנבך בן אהרון מספרת אותו, מלמד איך שימוש בדמיון מודרך והקשבה ללב מקדמת את תהליך הלידה.

אז יש לנו בת מתוקה ששמה רננה ובקיצור, נושי. 

בתאריך 4/12 בשעה 04:10 הגיחה לעולם הגברת פנדה במשקל 3584 בלידה מדהימה בבילינסון. 


ביום שני 1/12 הייתי אצל פרופ יוגב. שבוע 38+ והוא אמר: מחר את יולדת.

אמרתי: למה צריך למהר? הכל בסדר. אמרנו שאפשר לחכות עד שבוע 40. הוא ענה שאני בת 39 עם סוכרת חצי מאוזנת ושהוא לא חושב שההמתנה מצדיקה את הסיכון למוות עברי.

הוא אמר שגם אם הכל בסדר, זה יכל לקרות ככה פתאום ורצה שביום שלישי על הבוקר נלך לעשות זירוז. אני אמרתי שרביעי יותר מתאים לי.

יומיים קודם לכן המדקרת שלי אמרה שאלד השבוע ואין טעם לחכות. לא חובה למשוך הריונות מעל שבוע 38, כמו במקרה שלי. תקשרתי עם פנדה שאמרה לי שתצא בשלישי רביעי ולכן לא התנגדתי להצעה של יוגב.

הוא בדק וראה שפנדה ממש למטה, כפי שהרגשתי כמה ימים קודם. 


ערן אמר שהוא רועד בכל הגוף כי הוא לא חשב שזה יקרה כל כך מהר או בכלל... הלוווו ערן, אני 9 חודשים בהריון. ברור שתהיה לידה! 


ביום שלישי ארגנו דברים אחרונים וביום רביעי בבוקר הגענו לבית החולים.

מוניטור וונפלון כואב נורא. פתיחה 2.5, מחיקה 70 אך ללא צירים. יום קודם היו צירים אז בתקווה לייצר אותם שוב שמעתי לי מוסיקה ורקדתי בלובי להנאת העוברים והשבים.

ערן קצת צילם אותי לתעד לפנדה. אכן, אין לי בושההה. נהניתי אבל צירים לא התפתחו. כעבור שעה מכניסים אותי לחדר לידה ואני מסדרת את כל מה שהבאתי מהבית, אבנים ושמנים.

המיילדת שרה מאוד נחמדה וגם רוחנית כמוני. עושים חוקן ולא יוצא יותר מדי כיוון שבבוקר ביליתי בשירותים 3 פעמים בשעתיים והגוף התרוקן.

הטלפון של ערן מצלצל והוא מושיט לי אותו. על הקו אחי מקנדה והוא מודיע לי שנחת עכשיו בארץ ויגיע לחדר לידה!!!

מחברים אותי לאינפוזיה ומוניטור ונותנים עוד צ'אנס לצירים והתקדמות. אחי מגיע ויושב אתי ועם ערן בחדר לידה.

אחרי שעתיים מחברים אותי גם לפיטוצין כדי לייצר צירים. בינתיים מרגישה צירים בקטנה. ערן מפציר בי שאקח כבר עכשיו אפידורל. אני מתלבטת. הוא אומר שאני לא עמידה לכאב ושאני רגישה וחבל שאסבול, אני אומרת לו כמו תמיד שאני יותר עמידה לכאב ממה שהוא חושב.

אני שואלת את המיילדת האם אוכל לרדת מהמיטה. אומרים שלא. בגלל הפיטוצין עליי להיות מחוברת למוניטור.

כשהצירים קצת מתחזקים אני מבקשת אפידורל, מאוכזבת מכך שאי אפשר לרדת מהמיטה, אז למה לסבול.

המיילדת מתחלפת ללינה, עם 19 שנות נסיון אבל קצת קשוחה. אומרת שהמרדים ד"ר פרידמן מצוין ואם היתה צריכה לבחור מרדים לבתה זה מי שהיתה רוצה. מגיע המרדים החביב ומסביר לי בכל שלב למה לצפות. תחושה מאוד לא נעימה, לפעמים מרגישה כמו לחץ.

רגל שמאל קצת רדומה, רגל ימין רדומה ואני מציינת זאת למרדים.

מעלים את רמת הפיטוצין. עדיין פתיחה של 2.5 אבל טובים. אחי נפרד ממני וחמותי, חמי וגיסתי מגיעים לביקור. אני סבבה כי לא מרגישה כמעט כאבים. שוב מעלים פיטוצין כי אין צירים מספיק חזקים. אני נשארת עם חמותי וערן.

פתיחה 3 אחרי 6 שעות עם פיטוצין. מעלים פיטוצין למקסימום ואני מרגישה צירים.

הרחם לא רדומה אבל כל השאר כן. המרדים מעלה את מינון האפידורל אך זה לא עוזר.

ערן שם לי מוזיקה שבחרנו ובכל ציר אני משחררת את הכאב בנשימות של שששששש. כל שעה אני מודדת סוכר. פתאום עולה לי ל 107. מחברים אותי לגלוקוז ואומרים שיצטרכו כנראה לפתוח וריד גם ביד השניה לאינסולין.

אני מתפללת שהסוכר יתייצב ואכן לאורך הלידה הוא עומד על 85 לערך. המרדים מעלה אפידורל למקסימום אבל זה לא עוזר. הוא מזריק לי חומר הרדמה אחר שמשתק לי חצי גב ומוריד מעוצמת הכאבים אבל לא לגמרי.

פתאום אני מרגישה סחרחורות ובחילות איומות ואז מגיעה תחושה מעצבנת ברגליים שאי אפשר לתאר אותה! ואני לא יכולה להזיז אותן להיפטר ממנה. אני רוצה למות מהדבר הזה. מעדיפה את כאבי הצירים!

ערן וחמותי מזיזים לי את הרגליים ועושים לי הילינג לפי הנחייתי וזה מקל אך לא לגמרי.

אפשר לומר שאני משתגעת. בינתיים פיטוצין במקסימום ואין התקדמות. לאחר 12 שעות כמעט פוקעים לי את המים ואז מתחילים צירים תכופים וחזקים.

בינתיים החומר הנוסף מתפוגג ואני בוחרת לסבול את הצירים במקום התחושה האיומה ברגליים. הכאבים חזקים ואני בוכה ולא יודעת מה לעשות כי לידה פעילה כבר לא תהיה כאן. אני משותקת ברגליים ובחצי גב.

המיילדת מתחלפת לג'סיקה המקסימה שעושה ככל יכולתה לעזור לי.

ערן והיא מקפלים לי את הרגליים ללוטוס על פי בקשתי. אני מרגישה שזה יותר נכון לגוף שלי, לפתוח את האגן.

קודם מנסים להפוך אותי לצד אבל אני מתגלגלת חזרה לשכיבה. בכל ציר אני מריחה מרווה מרושתת ובין הצירים שמן תפוז.

הנשימות כבר לא משחררות את הכאב.

לאט לאט מחלחלת בי ההבנה שהצירים מאוד כואבים ושאני משותקת. תחושה של חוסר אונים ואני רגע לפני כניעה ולבקש ניתוח או משהו.

אני מבקשת הכוונה רוחנית ורואה את הנשמות של אבי ושתי סבותיי עוטפות אותי באור והן אומרות שבאפשרותי לבחור את הדרך שלי.

אני מבינה שלמרות הכל יש בידיי את הכלים לעבור את זה גם ללא תנועה.

אני נרגעת ובין הצירים מחליטה שכיוון שהאגן צריך להיפתח ומדובר בלידה שהיא ה - חיבור לאמא אדמה, אני אעשה מדיטציית שורשים.

הרי אני אוטוטו אהיה השורש של פנדה.

אני מדמיינת איך מעצם הזנב צומחים שורשים חזקים, יפים ועבותים לעומק האדמה. השורשים צומחים פרא וממלאים את החדר כולו ואני בתוך סבך השורשים מעורסלת.

בכל ציר אני מורידה את הכאב לבטן האדמה במקביל לשאיפת המרווה ובכל הפוגה אני יונקת דרך השורשים את הכוח והעוצמה, השלווה והאהבה שאמא אדמה מכילה עד אינסוף וגם מריחה את התפוז.

אני שמה לב שאחרי כל ציר השורשים לאט לאט מניצים עלים ובהמשך תפוזים ופרחים ורודים.

לאחר כל ציר כואב ישנה צמיחה. בחדרים הסמוכים נשים צורחות מכאב.

הכאב מתגבר ואני נזכרת שהמדריכה בקורס הכנה ללידה אמרה שקול גבוה מפחיד את העובר ורק גורם לו ליסוג אחורה ומעכב את הלידה.

אני בוחרת לשלב בציר את הצליל של צאקרת השורש, אהההה, e, בטון נמוך.

בכל פעם שבא ציר אני לוקחת אוויר ובנשיפה משמיעה אהה ארוך ככל יכולתי במקביל לדמיון המודרך.

כאשר אני משמיעה צליל זה אני מרגישה את האגן נפתח יותר ויותר.

ג'סיקה נכנסת ואני מבקשת שתבדוק אותי. היא אומרת שאין טעם כי זו לידה ראשונה ויקח לי זמן.

בכל זאת היא בודקת ולהפתעתה קפצתי מ 3 ל 6 בתוך שעה. כעת כשאני שולטת בדמיון ובצליל ויודעת לרכב על הציר נזכרתי בפנדוש שעושה עכשיו את המסע מטה.

הנשמות מזכירות לי את הקשר המיוחד בינינו. אני מדברת אליה בלב ואומרת לה שבכל פעם שתשמע את הצליל אההה שתרד למטה.

בציר הבא אני רואה אותה בתוכי נדחפת למטה בעזרת הציר ומרגישה את האגן נפתח ומתרחב. לאחר כחצי שעה ג'סיקה נכנסת לראות מה קורה ואני משכנעת אותה שוב לבדוק.

פתיחה 8.5. היא נדהמת ושואלת מהם הקולות שאני משמיעה בעת שכולן צורחות. אני מסבירה לה והיא אומרת שזה מדהים ולא יאמן ללידה ראשונה.

כעת הצירים הופכים ליותר כואבים ואני מבינה שהלידה מתקדמת. אני מבקשת מערן ומחמותי להיות בשקט ולסגור את כל האורות.

הנשמות אומרות לי להתכנס לתוך עצמי ולחוש מה הגוף מבקש בכל שלב.

אני עוצמת עיניים וממש מבינה ומרגישה את הגוף. חיבור כזה ובהירות כזו. אני מקבלת הכוונה שמעתה ככל שפנדה תרד למטה, כך הטון של צליל הצאקרה שעליי להשמיע נמוך יותר ויותר.

ככה אני עושה ומרגישה לחץ חזק על הנרתיק. המיילדת נכנסת ואני אומרת לה שאני בפתיחה מלאה ומרגישה את הלחץ. היא בודקת ושוב נדהמת מהדיוק שלי. היא אומרת לא ללחוץ עדיין.

כעת כשאני מיומנת בהתמודדות עם הצירים עליי לנתק את עצמי מהרצון ללחוץ. אני שוב נאחזת בדמיון המודרך כדי לנטרל את הצורך של הגוף ללחוץ.

אני סוגרת את הערוץ הזה.

הצירים נורא נורא כואבים אבל אני מזכירה לעצמי להיות בהווה. אך ורק בהווה. צליל הצאקרה הופך להיות ממש נמוך, מעין נהמה חייתית. אני מבקשת מערן לעזור לי לייצר תנועה. הוא אוחז בידי הנגדית ומעין מסובב אותי טיפה בכל ציר.

זה עושה פלאים בהפגת הכאב.

ג'סיקה נכנסת ואומרת שהגיע הזמן ללחוץ. יש לי בחילה איומה ואני מקיאה כמות נכבדה. היא אומרת שזה הסימן לצירי לחץ.

אני מרגישה אותם טוב מאוד, לחץ לא נורמלי. גם מרגישה שפנדה רוצה לצאת. בזכות ההקאה אני נזכרת שהדחיפות צריכות להגיע משרירי הבטן העליונה בשיתוף פעולה עם הסרעפת.

הרגליים שלי על ערן ועל המיילדת שנותנים לי קונטרה וחמותי נותנת לי יד.

בכל ציר אני מייצרת 3 דחיפות ארוכות ואפקטיביות וערן והמיילדת מעודדים אותי. קודם שואפת אוויר, ואז טיפה משחררת אוויר ואז לוחצת משרירי הבטן העליונה.

המיילדת אומרת שהלחיצות מצויינות ושיש התקדמות.

אחרי 4 צירים קוראים לה דחוף לחדר לידה אחר, שם הלידה הסתבכה ונדרש ואקום. היא מכסה אותי בסדינים סטרילים ואומרת לי לא ללחוץ עוד.

אז אני עם צירי לחץ כואבים נורא וחוסר יכולת ללחוץ כרבע שעה.

היא חוזרת ואנחנו ממשיכים.

בכל ציר אני ממש מרגישה את פנדה נדחפת קדימה! המיילדת וערן כבר רואים את הראש. אני עייייפה אבל מרגישה את זה מתקרב.

אז תוך 5 צירים פנדה יוצאאאאאת!!!

המיילדת אומרת שאני מדהימה ולא יאמן שזו לידה ראשונה שלי. היא מניחה עליי את פנדה. חמותי בוכה.

אני אומרת לתינוקת שלי באהבה: "ברוכה הבאה אהובה שלי. חיכיתי לך. ברוכה הבאה." ערן מזיל דמעות. אני מרגישה ציר קטן ואומרת למיילדת שאני רוצה להוציא את השיליה. היא בודקת ואכן רואה שהשיליה למטה.

אני לוחצת פעם אחת והיא מחליקה החוצה. המיילדת מראה לי אותה ואת השק ואני נדהמת ממש מהגודל ומהיופי של השק.

חבל הטבור מפסיק לפעום והיא חותכת אותו. פנדה עליי.

אני מרגישה זרם חמים. היא עושה עליי פיפי. פעמיים. קצת מייללת. אחרי חצי שעה של סקין טו סקין שוקלים אותה. 3584 גרם כאשר ההערכה היתה 3200.

היא הולכת לבדיקות ולניטור של סוכר וערן הולך איתה. רמות הסוכר כמעט תקינות ומתאזנות איך שנותנים לה אוכל.

תודה לבעלי האהוב ולחמותי הנהדרת שליוו אותי, לאחי המדהים שהגיע מקנדה, לנשמות היקרות לי ולהכוונה העליונה.

וביחוד תודה לרננושי שעברה איתי שיעור ראשון לא קל ומעצים עבור שתינו. המסע שלנו כמשפחה מתחיל.

לסיפור הכניסה להריון של עינת פרנבך בן אהרון

פרסום ראשון :27/12/2014 10:14:44
עדכון אחרון :11/04/2020 10:01:42