להתייעצות או קביעת פגישה אנא מלאו פרטיכם ואחזור אליכם בהקדם

עוד לא אבדה תקוותנו (סיפור)

לא לוותר, כן לוותר, לא לוותר, כן לוותר,
מתי לוותר?
letting go
 
 
 
 
 
 
לפני כמה ימים בשעת ערב קרירה בעודי רצה, מקיפה את שכונתי במהירות של לא  פחות מ 150 קמ"ש,אישה בתחילת גיל הארבעים ,מטופחת מאוד,עם חלוק לבן ומבטא רוסי קליל, פונה אלי בבקשה: "סליחה אולי יש לך פלאפון". חריקה, עשיתי סיבוב פרסה "לא " עניתי "איך אפשר לעזור".

היא יצאה מרכבה האדום מודאגת ועצבנית. "אני רופאה שעושה ביקורי בית, אני אמורה להגיע למשפחת ויינר, את יודעת איפה הם גרים?", בטרם הספקתי לענות היא המשיכה בשטף דיבורה הנעים מתנשפת מהתרגשות ,"ואיך שאני יוצאת מהאוטו אין פלאפון,איך זה יכול להיות? בדיוקשלחתי הודעה דרך האינטרנט שהגעתי, כול החיים שלי בפלאפון,אני מקבלת דרכו עידכונים , אז חשבתי שאם יש לך פלאפון אפשר להתקשר אלי ולשמוע את הצלצול של הפלאפון שלי, אבל אני מבינה שאין איתך פלאפון".
 הנדתי בראשי לשלילה.
 
פתאום שקט. הסתכלנו ימינה ושמאלה לחפש מישהו מושיע עם טלפון נייד, ואף אחד לא עבר.חוק מרפי אף פעם לא מפספס. אנשים ברחוב הזה שהוא רחוב ראשי בשכונה, הולכים ,רצים, או סתם נעים, ועכשו כלום. אין נפש חיה.
 
עוד לא אבדה תקוותנו. צריך להיות יצירתיים.
"רק רגע אמרתי,אדפוק בדלת הבית הקרוב אבקש שיתקשרו לפלאפון שלך" דפקתי על דלת משפחת נוי. אם הבית חייכה אלי ונענתה לבקשתי ויצאה עם הטלפון הנייד החוצה.
אנחנו בחוץ , השכנה מחייגת את מספר הטלפון שאבד, דממה של הקשבה , ושום צליל לא נשמע. שוב חייגנו ,שוב דממה,שוב חייגנו, שוב דממה.
 
כנראה והטלפון נכבה, אמרה השכנה והתאיידה לביתה "מה יהיה?" אמרה הרופאה עוד לא אבדה תקוותנו. לחשתי בליבי, "בואי נחפש " אמרתי.חפשנו מתחת לרכב, חיפשנו בתוך הרכב, בתוך הפאג'ז, מתחת לכסאות, מצאנו שם עשר אגורות, בושם , ליפסטיקסטטוסקופ, טישו קלטות של מוזיקה רוסית אך פלאפון -אין.
 
"איך זה יכול להיות?" יבבה הרופאה. "רגע" אמרתי "בואי תתארי לי מה עשית איתו בפעם האחרונה?" היא תארה "בואי נחפש בתיק שלך" הצעתי. חיפשנו, הגעתי למסקנה שתיק של רופא אינו תיק מעניין באופן מיוחד.

הרופאה לא התייאשה והמשיכה לחפש ולעשות החייאה לפלפון שככול הנראה כבר מסר את נשמתו לקשקשן אחר. "אני אביא פנס" נגשתי לבית אחר דפקתי בדלת ביקשתי פנס, ואף קיבלתי. איזו שמחה ,אולי הפעם תגיע הגאולה. אך לא.
 
למרות מאמצי ההחיאה המקצועיים ואי רצונה של הרופאה לקבוע את שעת המוות, הפלאפון לא נמצא. איך אפשר להודות בתבוסה לא הגיונית?
 

שוב שקט,דממה אחרת.
 
טריקה של דלת האוטו "תודה" היא אמרה אחרי חיפוש של חצי שעה "אני לא יודעת איך אסתדר בלעדיו ואני במשמרת לילה" אמרה בלחש "אבקש מהבת שלי את הפלאפון שלה".
 
שעת המוות נקבעה20:35.
 
פסענו מובסות לעבר בית משפחת ויינר.
הרופאה פתחה את שער הבית ברכות "תודה את מאוד נחמדה" אמרה וחייכה
חייכתי "אין בעד מה,את רופאה ואת מצילה חיים וזה המעט שאני יכולה לעשות בשבילך" ניסיתי
לעודד אותה, הפעם היא חייכה חיוך רחב יותר "אני רופאת ילדים, עובדת בכללית ,שמי ד"ר ארינה זולו.."

צילצול עמום נשמע מאיפה? מאיפה? חיפשנו במהירות, רק שלא יתכבה
"מהתיק, מהתיק," צעקתי,
היא פתחה אותו במהירות הסטטוסקופ נפל, בתוך התיקיה החומה ,בין כול הטפסים ותוצאות הבדיקות, שם הוא שכב כמו מלפני חצי שעה רגוע, שחור מחכה ללחיצה על מקש SEND,לא מודע לגודל ההתרגשות.

נס רפואי , חייכתי לעצמי בעוד הרופאה עונה לשיחת הטלפון בשפה הרוסית, עוד ילמדו על זה בבתי הספר לרפואה בכול העולם, איך לבצע החייאה לפלאפון אבוד.
 
ואני,
אני הייתי שם והייתי שותפה פעילה לנס ,האם שמי יוזכר?
האדם הוא תבנית נוף עיסוקו.
 
וכמו שאומרים הדג נחש "אני לא מוותר כי אני לא מהחנונים" לא לוותר , תמיד יש תקווה, זה מה שצריך לשנן כול מרפא ואדם בכול משעול בחייו, וזה לא משנה באיזה מהירות הוא רץ.
מתי להרפות? מתי לוותר על האחיזה? שואלת אותי בת קול עדינה, ולפתע נראה לי שזו שאלה יותר חשובה יותר.
 
פרסום ראשון :23/02/2008 16:04:47
עדכון אחרון :25/07/2016 14:46:49